פורסם ב-11 ביוני 2009, 18:15 במדור כללי
אחד הנושאים המרתקים ביותר בהיסטוריוגרפיה המקראית הוא המשפט הישראלי הקדום. קודקס החוקים הישראלי במקרא נפרש ככלל ב3 ספרים מתוך החומש: שמות ("ספר הברית"), ויקרא ("תורת כוהנים) ודברים ("משנה תורה") - ספר החוקים המקובץ שנתחבר בתקופה יותר מאוחרת. מבין שלל החוקים המקראיים, אנסה לגעת בתחומי המשפט הבאים: דיני נפשות (עבד עברי), דיני הגנה וסעד (שמיטת קרקעות וכספים) ודיני פלילים (דיני רצח, דיני מלחמה ושבויים ודיני שוחד).
החוק העברי שואב את כוחו מהמסורת המשפטית הקדומה שבאה לידי ביטוי בחוקי ח`מורבי המפורסמים. ההבדל המשמעותי ביותר ביניהם הוא הערך המוסרי העליון שעומד מאחוריהן: החוק העברי מושתת על עקרונות הצדק והשוויון ובראשם כבוד האדם וחירותו לעומת חוקי ח`מורבי האבסולוטיים שבמרכזם עומד הערך הכספי. זאת ועוד, חוקי התורה הם חוקים מעורבים - דתיים וחברתיים מקיפים כפי שמודגם ב"עשרת הדיברות" לעומת חוקי ח`מורבי שהם חברתיים-חילוניים ומטרתם להסדיר את היחסים בין המלך הריבון לאזרחים. חוקי התורה מקורם בה` ולא המלך/הריבון: וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר(שמות כ`, 1). משה רבנו הוא המתווך המשפטי בין המחוקק (ה`) לאזרחים (בנ"י). התוקף המשפטי לחוקי התורה הוא הברית שכרת ה` עם עמ"י שהוא "זרע כוהנים וגוי קדוש". עמודי התווך של הברית ההיסטורית הם "עשרת הדיברות":
דיני הגנה וסעד לחלשים (שמיטת קרקעות וכספים) - כדי להבין את מקור החוקים החברתיים במקרא, יש צורך להבין את מבנה החברה הישראלית במקרא והשלכתו על החלשים בחברה הזאת: הגר, היתום והאלמנה. מאחר והחברה הישראלית בתקופה זאת היא חברה שבטית-פטריאכלית-חמולתית פועל יוצא שהחלשים בחברה כזו יהיו העניים שאין להם זיקה משפחתית כמו האלמנה והיתום וכן הגר שהוא תושב קבע זר ולכן חלש מבחינה מעמדית. למותר לציין, שבזמן חיבורו של ספר דברים נוסף לחלשים גם "הלוי" מאחר שבתקופה זו הייה כבר קיים ריכוז הפולחן בי-ם ("לשום שמי שם") וביטול הבמות המבוזרות בארץ ולכן רבים מבני שבט זה, שהוקדשו לעבודת הקודש, איבדו את עבודתם והיו מובטלים. לכך יש להוסיף את העובדה שללווים לא היה חלק ונחלה בארץ ("כי כהונת ה` נחלתו") ולכן מעמדם היה חלש משאר השבטים.
לכן כדי להגן על החלשים הללו בחברה נעגנו חוקי סעד חברתיים שהותאמו לחברה החקלאית במקרא כפי שמופיעים בספר ויקרא, י"ט: לקט, שכחה ופאת השדה (חובה להשאיר לעניים גידולים חקלאיים שנשכחו/נשרו (שיבולים)/הוקצו בשולי השדה), עוללות ופרט (חובה להשאיר לעניים אשכולות ענבים בוסרים בקציר וכן ענבים בודדים שנשרו בכרם) וכן מעשר ותרומה ללווים ולכוהנים מאוחר יותר. לחוקים אלו נוספו חוקי ברזל כמו איסור הלנת שכר, חוק השיוויון בפני החוק ("לא תשא דל ולא תהדר פני גדול") וחוק יסוד "לא תעמוד על דם רעך". דוגמה יפה לחיי העניים במקרא אנו שואבים ממגילת רות שהייתה גם אלמנה וגם גרה:
יש לשים לב שהחקיקה החברתית במקרא בניגוד לחקיקה המספוטמית (חוקי ח`מורבי) היא מקיפה ומוטלת על כתפי כל הפרטים בחברה - על כל אדם בישראל מוטלת חובת "הערבות הדדית" לחלשים בחברה וזהו יסוד מהפכני.ברם לחוקים אלו נוספו שני חוקים בעייתיים במיוחד להגנה וסעד לחלש: חוק שמיטת הקרקע וחוק שמיטת החובות. על שמיטת הקרקע אנו מצווים בספר שמות, כ"ג (11-10): "וְשֵׁשׁ שָׁנִים, תִּזְרַע אֶת-אַרְצֶךָ; וְאָסַפְתָּ, אֶת-תְּבוּאָתָהּ. וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ, וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ, וְיִתְרָם, תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה; כֵּן-תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ, לְזֵיתֶךָ" - חובה להפקיר את יבול האדמה - מקור הפרנסה היחידי בחברה החקלאית - כל שנה שביעית מהטעם החברתי ("ואכלו אביוני עמך") וגם הדתי (האדמה שייכת לה` וגם צריכה לנוח).
דע עקא, שקשה מחוק זה היה חוק שמיטת החובות כפי שנקבע בספר דברים, ט"ו: "וְזֶה, דְּבַר הַשְּׁמִטָּה- שָׁמוֹט כָּל-בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ, אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ: לֹא-יִגֹּשׂ אֶת-רֵעֵהוּ וְאֶת-אָחִיו, כִּי-קָרָא שְׁמִטָּה לַיהוָה. אֶת-הַנָּכְרִי, תִּגֹּשׂ; וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת-אָחִיךָ, תַּשְׁמֵט יָדֶךָ. אֶפֶס, כִּי לֹא יִהְיֶה-בְּךָ אֶבְיוֹן" - חובה על כל אדם בישראל לשמוט (= להפקיר) חובות ללווה כסף ממנו מקץ 7 שנים מתחילת החוב. מטרתו של חוק זה יומרנית - למגר את העוני בישראל ("אפס כי לא יהיה בך אביון"). אבל חוק זה היה קשה במיוחד לאנשים בישראל וכמעט שלא קויים בתקופות שפל כמו שאנו לומדים מנחמיה ה`: "נַעַזְבָה-נָּא, אֶת-הַמַּשָּׁא (=חובות) הַזֶּה. הָשִׁיבוּ נָא לָהֶם כְּהַיּוֹם, שְׂדֹתֵיהֶם כַּרְמֵיהֶם זֵיתֵיהֶם- וּבָתֵּיהֶם; וּמְאַת הַכֶּסֶף וְהַדָּגָן הַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר, אֲשֶׁר אַתֶּם נֹשִׁים בָּהֶם" - נחמיה, המנהיג הציוני בתקופת שיבת ציון, נלחם בעוולות החברתיות בעם ותובע מהעשירים להחזיר לעניים את הרכוש הרב שנלקח בעבור החובות. הוא לא מסתפק בזה, אלא משמש דוגמה אישית ומשביע את העשירים באמנה מחייבת לביטול החובות. למרות זאת, החוק הפך לבלתי אפשרי כאשר העשירים סרבו להלוות כסף לעניים בגלל החוק הקשה, ולכן בימי בית שני הוציא הלל הזקן תקנה עוקפת חוק הנקראת פרוזבול ומטרתה להסדיר את החובות לפני שנת שמיטת הכספים ע"י חתימה על שטר המעביר את בעלות החוב מהנושה לבית דין. במסגרת זו החוב מוסדר בין אדם הלווה לבית הדין.
דיני פלילים (דיני רצח, דיני מלחמה ודיני שוחד)
- דיני רצח עברי הם מהפכניים בהשוואה למסורת המשפטית הקדומה (חוקי רצח חיתים למשל) בגלל ההבחנה המוסרית הברורה בין "רוצח בשגגה" ל"רוצח במזיד". כדי להבין את מהות החוק וחשיבותו יש צורך להבין את חשיבות ערך חיי האדם וכבודו בתורה. חשוב להבין קודם שמקור ההידרדרות המוסרית הראשונה טמון ברצח אח מתוך קנאה (קין והבל), אח"כ התפארות במעשי הרצח (בשירת למך) והשיא - רצח ללא הבחנה בדור המבול ("כי תשחת הארץ"). לכן אפוא החוק הראשון שנותן ה` לנוח - אבי האנושות המתחדשת אחרי המבול, הוא חוק איסור הרצח:"שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ: כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, עָשָׂה אֶת-הָאָדָם" (בראשית ט`, 6) - התפיסה היסודית היא שאסור לשפוך דם אדם כי הוא נברא "בצלם ה`". כ"כ חמור מעשה הרצח עד שה` נוזף, מוכיח ומעניש את הרוצח הראשון (קין) למרות שלא ניתן לו צו מפורש לא לרצוח. בתיאור זה (בראשית ד`, 16-8) הדם הוא הנפש הזועקת לה` ומבקשת צדק אלוהי: "מֶה עָשִׂיתָ? קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ, צֹעֲקִים אֵלַי מִן-הָאֲדָמָה". בפאראפרזה לשירו האלמותי של ביאליק "על השחיטה" ("התליין! הא צוואר - קום שחט") דם הנרצחים ימשיך לרדוף את הרוצחים לנצח. על בסיס הגישה הזאת חוקקו חוקי הרצח המקראיים המבדילים בין רוצח במזיד ורוצח בשוגג כפי שמופיע בלשון החוק בספר שמות כ"א: "מַכֵּה אִישׁ וָמֵת, מוֹת יוּמָת. וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה (=בלי כוונה), וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ (=זימן לידו)- וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם, אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה. וְכִי-יָזִד אִישׁ עַל-רֵעֵהוּ, לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה- מֵעִם מִזְבְּחִי, תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת" - דהיינו, רוצח במזיד דינו פסק דין מוות גם אם יאחוז בקרנות המזבח, ולעומתו רוצח בשוגג דינו גלות זמנית בעיר מקלט (עד מות הכוהן הגדול) כדי להינצל מנקמת דם. כדי להבחין בין הרוצחים קיימת חובת משפט עדות כפי שמופיעה בספר במדבר ל"ה: "וְשָׁפְטוּ, הָעֵדָה, בֵּין הַמַּכֶּה, וּבֵין גֹּאֵל הַדָּם- עַל הַמִּשְׁפָּטִים, הָאֵלֶּה. וְהִצִּילוּ הָעֵדָה אֶת-הָרֹצֵחַ, מִיַּד גֹּאֵל הַדָּם, וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה, אֶל-עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר-נָס שָׁמָּה; וְיָשַׁב בָּהּ, עַד-מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל" -משפט פלילי יערך לפי 2 עדים/שופטים לפחות מול הקטגוריה (גואל הדם) והסנגוריה ("המכה") והם יקבעו אם המזיד כי אז ימסר לגואל הדם ואם בשוגג כי אז יחזירו אותו לעיר מקלטו עד מות הכוהן הגדול (משך גזירת העונש). חשוב לציין כי לחוק זה ניתנו שני סייגים בספר זה:1. איסור תשלום כופר עבור סוג רצח זה אם במזיד או בשוגג: "לֹא-תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ, כִּי-מוֹת, יוּמָת. וְלֹא-תִקְחוּ כֹפֶר, לָנוּס אֶל-עִיר מִקְלָטוֹ, לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ, עַד-מוֹת הַכֹּהֵן" והסיבה לכך: "וְלָאָרֶץ לֹא-יְכֻפַּר, לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ-בָּהּ, כִּי-אִם, בְּדַם שֹׁפְכוֹ". העונש מבוסס על עקרון מידה כנגד מידה ("עין תחת עין ושן תחת שן").
2. אם בורח הרוצח בשוגג מעיר מקלטו ונתקל בגואל הדם, רשאי הלה לנקום את דמו מבלי לעמוד למשפט.
ככלל ניתן לקבוע שאמנם קיים דימיון בין חוקי המקרא לחוקי המזרח הקדום (ובעיקר חוקי הרצח החיתיים), ברם החדשנות שבהן נובעת בעיקר מהגישה ההומנית-חברתית-שוויונית ביחס לקיצוניות המשפטית המפלה שרווחה בעמי קדם. חוקי הרצח החיתיים הם הקרובים ביותר לחוקי הרצח במקרא בגלל ההבחנה שהם עושים בין רוצח במזיד לרוצח בשוגג וההקלה בעונש בהתאם. ההבדלים החשובים בניהם נשענים על 2 יסודות עיקריים: 1. יסוד השוויון בפני החוק - החוק המקראי אינו מבדיל בין דם ודם - בין רצח אדם חופשי לרצח עבד כנעני ועל שניהם העונש הוא שקול לפי מידה כנגד מידה. לעומתם, החוקים החיתיים מבדילים בין עבד לאדם חופשי וגוזרים גזירות שונות המפלות את העבד. 2. יסוד קדושת החיים - בניגוד ליחס המוטה לרצח בחוקי החיתים הנשען על תמורה כלכלית לא מידתית, היחס לחיי האדם במקרא הוא קריטי, כיוון שלפי התפיסה המקראית האדם נברא "בצלם ה`" ולכן פגיעה בנפשו כמו פגיעה בה` לא פחות.
דיני מלחמה - סיפור דויד וגוליית מדגים יפה את מטרת חוקי המלחמה במקרא: לנסוך בעם ביטחון רוחני ולא פיזי ולהסתמך על חסדי האל כפי שנאמר במבוא לחוק בספר דברים כ`: "כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֶךָ, וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ- לֹא תִירָא, מֵהֶם: כִּי-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ, וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן, וְדִבֶּר אֶל-הָעָם...אַל-יֵרַךְ לְבַבְכֶם... כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם...לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". לפי החוק השוטרים יהיו אחראים על הגיוס לצבא ויתנו פטור מגיוס לאנשים הבאים: איש אשר בנה בית חדש ולא חנכו; איש אשר נטע כרם ולא חיללו (=בשנה החמישית); איש אשר ארש אישה ולא לקחה (לפני הנשואין ואילו בדברים כ"א הכוונה לאיש אשר נשא אישה ופטור מגיוס למשך שנה שלמה). הפטורים מגיוס ניתנים מטעמים אנושיים-אישיים ("פן ימות במלחמה ואיש אחר..") ומאפשרים קיום מנהל תקין גם בימי מלחמה. לעומתם הפטור הנוסף הניתן ע"י השוטרים למוגי הלב ע"י השוטרים כוונתו הפוכה - דאגה למורל הלוחמים עצמם ולא לפרט (בשופטים ז`, מלחמת גדעון במדיין, הנימוק שונה וטמון בחטא הגאווה). חוקי המלחמה מציגים זוית חדשה כלפי האוכלוסיה הכבושה: "כִּי-תִקְרַב אֶל-עִיר, לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ--וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ, לְשָׁלוֹם" - יש לקיים מו"מ לשלום לפני פתיחה במלחמה. אם העיר נכנעת - תהא משועבדת למס, ואם לאו מותר להטיל עליה מצור ולכבוש אותה. הסייג העיקרי הוא שהחוק מתיר הריגת זכרים לוחמים בלבד: "וְהִכִּיתָ אֶת-כָּל-זְכוּרָהּ, לְפִי-חָרֶב", אבל אוסר על הריגת נשים וטף. הללו נלקחים כשבויי מלחמה יחד עם הרכוש והופכים לעבדים. במסגרת זו קיים חוק שבויית מלחמה (דברים כ"א, 14) הקובע: "וּבְעַלְתָּהּ, וְהָיְתָה לְךָ, לְאִשָּׁה...אִם-לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ, וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ, וּמָכֹר לֹא-תִמְכְּרֶנָּה, בַּכָּסֶף; לֹא-תִתְעַמֵּר בָּהּ, תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ" - חוק הומני המונע התעללות בנשים שבויות ומניעת אונס. החוק מחייב את החייל הכובש לתת לשבוייה חודש ימי התאבלות ("ירח") וברגע שבועל אותה נחשבת לאישתו ואסור לו למכור אותה אחרי שהתעמר בה ועליו לשלח אותה לחופשי. למותר לציין, כי החוקים האלו אינם חלים על עמי הארץ (מלחמת מצווה) מתוקף חוק החרם ("החרם תחרימם") המצווה על השמדה טוטלית של עמים אלה. חוק חשוב נוסף הוא שמירת הטבע בעת מצור והנימוק: "כִּי הָאָדָם (=מתקיים מ) עֵץ הַשָּׂדֶה, לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר?"
דיני שוחד
- אחד המסרים החברתיים העיקריים של נביאי ישראל ממשה ועד ישעיהו היה איסור לקיחת שוחד "המסמא פקחים ומסלף דברי צדיקים". דינים אלה מתייחסים לשופטי ישראל. הנה כמה מהאימרות המפורסמות ביותר של נביאי ישראל לגבי עניין זה: 
"מִדְּבַר-שֶׁקֶר, תִּרְחָק; וְנָקִי וְצַדִּיק אַל-תַּהֲרֹג, כִּי לֹא-אַצְדִּיק רָשָׁע. וְשֹׁחַד, לֹא תִקָּח: כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים" (שמות כ"ג 8-7) "לֹא-תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים; וְלֹא-תִקַּח שֹׁחַד- כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם" (דברים ט"ז, 19)"שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים, וְחַבְרֵי גַּנָּבִים- כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד, וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים; יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ, וְרִיב אַלְמָנָה לֹא-יָבוֹא אֲלֵיהֶם" (ישעיהו א`, 23) "כִּי יָדַעְתִּי רַבִּים פִּשְׁעֵיכֶם, וַעֲצֻמִים חַטֹּאתֵיכֶם; צֹרְרֵי צַדִּיק לֹקְחֵי כֹפֶר, וְאֶבְיוֹנִים בַּשַּׁעַר הִטּוּ" (עמוס ה`, 12)"רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ, וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ, וּנְבִיאֶיהָ, בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ; וְעַל-יְהוָה, יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר, הֲלוֹא יְהוָה בְּקִרְבֵּנוּ, לֹא-תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה" (מיכה ג`, 11) "כַּסְפּוֹ, לֹא-נָתַן בְּנֶשֶׁךְ- וְשֹׁחַד עַל-נָקִי, לֹא לָקָח: עֹשֵׂה-אֵלֶּה- לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם" (תהילים ט"ו, 5)
