פורסם ב-16 ביוני 2009, 15:03 במדור כללי
האם סיפורי התנ"ך משקפים אמת היסטורית? האם יש לנו הוכחות בשטח אחרי עשרות שנים של חפירות בא"י ובאזור מספוטמיה (עולם המקרא) לקיומם ההיסטורי העתיק?
וביתר פירוט, האם סיפורי האבות, יציאת מצריים, כיבוש הארץ והאימפריה בימי דוד ושלמה הם אגדות עם?
נגע קודם בשני הנחות יסוד בסיסיות להבנת המקורות לכתיבת ספר הספרים:
1. כתיבת התנ"ך גובשה סופית מתקופת יאשיהו מלך יהודה (600 לפנה"ס) ועד תקופת שיבת ציון ובית שני (עד 300 לפנה"ס) ומתבססת על 4 מקורות עיקריים: המקור היהוויסטי, המקור האלוהיסטי, המקור הכוהניסטי והמקור הדויטרונומיסטי (דברימי).
2. הכתיבה מתבססת על מסורות היסטוריות שנשתמרו בזיכרון הלאומי: תעודות שהיו בארכיוני ביהמק"ש (ספר הישר, ספר דברי מלכי יהודה וגו` שאבדו ומוזכרים בתנ"ך); על שירות מקראיות ששימרו אתוסים במשך דורות (שירת הים ושירת דבורה למשל); על כתובות היסטוריות על מצבות ואבנים ששימרו נתונים היסטוריים והיו ידועים לבני התקופה (כמו מיצבת מישע, נקבת השילוח וכו`) וכן על מסורות שבע"פ ("והגדת לבנך") שעברו מדור לדור בשינויים מסויימים ובתוספות (ובכך מסבירים לעיתים את הסתירות במקרא).
אין צל של ספק ע"פ רובם המכריע של החוקרים היום בדבר אמיתות האירועים מתקופת יאשיהו (המאה ה-7 לפנה"ס) ועד תק` בית שני: ע"פ כל העדויות, התעודות החיצוניות (אשור, בבל, פרס) והגילויים האריכיאולוגיים - יש התאמה חופפת בתוכן, בתיאור רוח התקופה ובשמות המוזכרים בהן לכתוב במקרא, לעיתים מילה במילה (כתובת סנחריב למשל). דע עקא שסלע המחלוקת מתחיל מתקופת דוד ושלמה אחורה בזמן לתקופת האבות. לפיכך חקר המקרא הוא כמו טלסקופ - ככל שנסתכל למרחק התמונה תהיה יותר מטושטשת ולהפך ממרחק הזמן הקצר יותר, התמונה תהיה חדה וממוקדת.
אתאר לכם אפוא את 4 התקופות המרכזיות במקרא והעדויות הנלוות להם:
1. תקופת האבות עד יציאת מצריים 
לפי התיאור המקראי מוצאו של עמ"י הוא מדרום מספוטמיה (אור כשדים), משם היגר אברהם אבינו לכנען (א"י). צאצאיו בתקופת יעקב ויוסף ירדו למצריים מחמת רעב ושם הפכנו ממשפחה לעם שבטי. המדהים הוא שיש הוכחה היסטורית להגירה זו - אנו יודעים מהארכיאולוגיה, שהייתה בתקופה זו (2,000 לפנה"ס) בצורת קשה באזור שהביאה להגירה המונית של כנענים למצריים באיזור הדלתא (ארץ גושן). שם התיישבו הישראלים הראשונים במצוות פרעה. הבעיה היא שלא מצאו עד היום במקורות המצריים הוכחה לבניית הפירמדות ע"י העברים או לשעבודם הממושך. גם קריעת ים סוף לא ניתנת להוכחה מבחינה ג"ג-גיאולוגית-היסטורית ואת הר סיני אפשר לזהות עם 10 מקומות שונים וכן את יציאת מצריים אפשר לתאר ב 4 נתיבים שונים. נראה אפוא, שמסורת זו נשתמרה כאתוס לאומי והזיכרונות ממנה מבוססים בעיקר על שירות מקראיות (כמו שירת הים ושירת האזינו) ומסורות בע"פ.
ברם, מאידך, הממצא ההיסטורי החשוב ביותר בכל הזמנים מופיע קצת אחרי תקופה זו: אסטלת ישראל, מ1206 לפנה"ס, שנתגלתה בקבר רעמסס השני (פרעה מיציאת מצריים) - מזכירה לראשונה את השם ההיסטורי "ישראל" כעם מגובש שבו נלחמה מצריים עד אשקלון ("ישראל הושמד - אין לו זכר"). חשיבותה אדירה - היא מעידה על עם ישראל כעם הקדום ביותר בהיסטוריה ששרד עד היום:
מסמך מאלף על מצבת ישראל - האזכור הקדום ביותר של עמ"י
2. תקופת הכיבוש וההתנחלות בארץ 
בזכות הארכיאולוגיה אנו יודעים היום לזהות את רוב המקומות המוזכרים בספרים יהושוע, שופטים ושמואל (לפני המלוכה). המדהים הוא שבזכות החפירות גילו שאכן בתקופת הכיבוש וההתנחלות (יהושע-שופטים) היה גל של התיישבות במקומות שלא היו מיושבים קודם בכנען: בשומרון וביהודה, בגליל ובעמק, בשפלה ובמדבר. זהו יסוד מהפכני המוכיח כי עמ"י התנחל בתקופה זו בארץ אחרי יציאת מצריים (תקופת הברזל). זאת ועוד, אתר קדוש בתקופה זו - מקדש שילה (עד ימי עלי ושמואל) זוהה בחפירות כאתר פולחני מפואר (שרידי עצמות עצומות של קורבנות וכן במות מהתקופה) וכן גילו שם שכבות של חורבן והרס המעידים שהיה אירוע טראומתי שהשתמר בזיכרון (כך למשל, הנביא ירמיה מזכיר אותו לפני חורבן הבית כדי להתריע בעם על החורבן הקרב - יר`, ז`).
תקופת השופטים מוזכרת כתקופה שהיה לעם נטייה לעבודה זרה ובנוסחה (פורמולה) חוזרת, חטא בה, נענש ע"י אוייב מקומי, ואחרי תשובה, ה` הקים להם מושיע (=שופט) מאחד השבטים (אהוד בן גרא, דבורה, יפתח, גדעון וגו`). אנו אכן יודעים שבתקופה זו ארץ כנען הייתה מחולקת לערי-מדינה שנלחמו זה בזה והתיאור בספר אופייני לתקופה. חצור, למשל, הנזכרת ביהושע י"א כ"ראש כל הממלכות האלה", אכן זוהתה בחפירות כעיר עצומה וחזקה ביחס לכל שאר המקומות בארץ ותואמת את המסופר בשופטים ד` (מלחמת דבורה וברק בן אבינועם ביבין מלך חצור ושר צבאו סיסרא). מסורות קדומות אלה השתמרו יפה בשירות מלחמה כמו שירת דבורה.
3. תקופת ראשית המלוכה (דוד ושלמה) 
מוסד המלוכה הוא שגיבש את ישראל כעם מגובש אחד. הכתובת הראשונה המזכירה את "בּית דָוִד" מחוץ למקרא היא כתובת תל דן ההיסטורית מהמאה ה-9 לפנה"ס (תק` חיסול בית אחאב). לפי התיאור המקראי (שמ"ב - מל"א י"א) בראשית המלוכה ישראל הייתה אימפריה אדירה: דוד מוזכר כאיש מלחמה שפתר את "הבעיה הפלשתית" (מימי שמשון ועד שאול) וכבש שטחים נרחבים עד נהר הפרת כשבעיקר קבע את ירושלים כבירה המאוחדת של עמ"י כולו. אחריו ימי שלמה היו ימי שלום, פריחה, שגשוג ובנייה אדירה כשבעיקרה בניית ביהמק"ש בעיר דוד. כאן יש לנו בעיה עם הממצאים הארכיאולוגים שאינם מוכיחים קיום של ממלכה כה אדירה ומפוארת באזור ירושלים בימי דוד. אבל כן נמצאו במגידו הצפונית שני ארמונות מפוארים במיוחד המתוארכים לתקופת שלמה (המאה ה-10 לפנה"ס) ויכולים לאשש את עניין הממלכה המפוארת בימיו. אחרים טוענים שאלו ארמונות עמרי ואחאב (50 שנה אחרי שלמה) ואכן במל"א כ"א-כ"ב מוזכר ארמון החורף של אחאב ביזרעאל (עפולה של היום) הסמוך לכרם נבות היזרעאלי.
מעניין שבניגוד לדוד ושלמה - לעמרי ואחאב מלכי הממלכה הצפונית אחרי הפילוג (922 לפנה"ס) - יש אזכורים במקורות חיצוניים רבים. עמרי, מלך ישראל, מוזכר במיצבת מישע מלך מואב כמלך חזק ששיעבד את מואב (ואכן במל"א ט"ז מתייחס העורך המקראי לכיבושיו במשפט "וגבורתו אשר עשה"). לעומת זאת הקרב המרכזי בתקופת בנו אחאב - קרב קרקר המפורסם מוזכר במונולית מכורח (כתובת שלמאנסר ה-3 מלך אשור) והיא מוכיחה שבימי המלך אחאב - ממלכת ישראל (לא יהודה) הייתה מעצמה צבאית אדירה. לגבי ממלכת יהודה - אנו כן יודעים שהחל מתקופת דוד ושלמה הייתה באזור בנימין ויהודה עלייה דרמטית בגלי ההתיישבות שמוכיחה את חשיבות ביהמק"ש מבחינה דתית:
כתובת תל דן ("בית דוד", מאה 9 לפנה"ס) מצבת מישע (865 לפנה"ס) מונולית מכורח (853 לפנה"ס)
4. תקופת המלוכה המאוחרת (עד החורבן) ושיבת ציון 
כאן הטלסקופ שהזכרתי קודם פוגע בול במטרה. יש לנו שפע עדויות של מקורות חיצוניים (אשור, בבל, פרס) המוכיחות את האירועים המרכזיים: חורבן ממלכת ישראל (722 לפנה"ס), מסע סנחריב ומצור י-ם (701 לפנה"ס), גלות יהויכין (597 לפנה"ס) והעיקר - חורבן יהודה וי-ם מהמצור ועד שריפת ביהמק"ש (598 לפנה"ס) וכן הצהרת כורש ושיבת ציון (538 לפנה"ס). עם זאת, אנו מוצאים גם סתירות. למשל על חורבן ישראל נאמר במל"ב י"ז : "ויגל (סרגון מלך אשור) כל ישראל אשורה". ברם מכתובת סרגון מלך אשור (הכתובה על קיר שרידי ארמונו) אנו לומדים שהוא הגלה רק 27,290 גולים ולא את כל ישראל וכן שהוא בנה מחדש את שומרון. עדות זו מוכיחה את מוצאם הישראלי של השומרונים שטוענים עד היום ששרדו אחרי גלות עשרת השבטים. ואם זאת במל"ב י"ז (וגם עזרא ונחמיה) הם נקראים כותים (מיעוט אשורי) וגרי אריות - גרים שהתגיירו מפחד האריות שהכו בם.
לעומת זאת, האירועים המדהימים שקרו 20 שנה מאוחר יותר ביהודה הוכחו כנכונים - אשור בראשות סנחריב ביקשה לכבוש את יהודה של חזקיה, אך מסיבה לא ברורה עד היום נסוגה (במל"ב י"ט נאמר "ויך מלאך ה` בצבא סנחריב"). במנסרת סנחריב לא הוזכרה תבוסת אשור הפלאית ביהודה וכן רצח סנחריב ע"י בניו כפי שמופיע במל"ב י"ט (וזאת משום שמלכי אשור כתבו רק על נצחונותיהם).
150 שנה אחרי מסע סנחריב עלה נבוכדנאצר מלך בבל על יהודה והחריב אותה ב586 לפנה"ס. תיאור חורבן בית ראשון במל"ב כ"ד-כ"ה תואם יפה את המקורות החיצוניים ובראשם מכתבי/חרסי לכיש כמו חרס לכיש מס` 4: "כי אל משואות לכיש אנו שומרים...כי לא נראה אות עזקה". מהם אנו לומדים שהמלחמה הייתה לא רק בי-ם אלא גם בערי יהודה הבצורות מסביב -לכיש ועזקה כפי שנאמר גם ביר` ל"ד 7: "וחיל מלך בבל נלחמים על י-ם ועל כל ערי יהודה הנותרות: אל לכיש ואל עזקה כי הנה נשארו בערי יהודה ערי מבצר". אפשר ללמוד מהמקורות המקראיים והחיצוניים גם על המתח ונסיונות ההישרדות ערב החורבן. מתקופה זו מצאו גם את הטקסט העברי הקדום ביותר שנמצא עד כה - ברכת הכוהנים מכתף הינום.
50 שנה אחרי החורבן, ב538 לפנה"ס, העניק כורש מלך פרס רישיון לגולי בבל לחזור ולבנות את ביהמק"ש בי-ם בהצהרת כורש (עזרא א`) והבטחה זו מעוגנת יפה גם בגליל של כורש.
מכתבי לכיש תואמים להפליא את הכתוב בירמיהו ל"ד, 7
ברכת הכוהנים (ממערת קבורה בי-ם) הגליל של כורש ועזרא א`
ברכת הכוהנים (ממערת קבורה בי-ם) הגליל של כורש ועזרא א`
אנו רואים אפוא שאם הגילויים החדשים והמדהימים בארכיאולוגיה המקראית, במאה השנים האחרונות, יותר ויותר חוקרים לא רק שלא מטילים ספק באמיתות הסיפורים המקראים, אלא מבינים כי הוא ספר היסטורי מרשים לכל דבר ועיקר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה