פורסם ב-19 ביולי 2007, 13:17 במדור כללי
לפני שנה בדיוק הייתי מפקד של קורס מתשאלים קרביים, דהיינו, קורס המכשיר לוחמים מיחידות החי"ר המובחרות לדבר ולתחקר בערבית מדוברת בשת"פ עם יחידה 504 של אמ"ן. זה היה הקורס הראשון שניהלתי מתוך משרד מסודר מבסיס האם שלי קמש"ר (מפקדת מודיעין שדה ראשי) בלב צריפין לאחר ששימשתי כרס"פ קורסים שונים במערך מודיעין השדה בביסלמ"ש, מחנה אימונים קטן וצחיח בלב הנגב, כמה מטרים בלבד מבאליש וכמה קילומטרים בודדים מהעיירה אופקים. עברו שבועיים מאז קיבלתי את הלוחמים השונים לקורס וחלה התקדמות משמעותית בתכני הקורס ובהרגשה האישית שלי, לא לפני שנודע על מקרה החטיפה וההתקפה על סיור של צה"ל סמוך לגדר המערכת בגבול לבנון ב12 ביולי בצהריים. או אז החלה חרושת שמועות על מבצע גדול שמתוכנן בלבנון להשבת החטופים, אבל אף אחד לא חשב אז על מלחמה שעומדת בפרץ, מלחמה שתימשך יותר מחודש ושתגבה כמעט 200 הרוגים בעורף ובחזית.
מהר מאוד נודע לנו בתקשורת על החללים הראשונים, לוחמי הפלוגה המבצעית של גדוד 50 שהיו באותה תקופה בתעסוקה מבצעית בבירנית. מהר מאוד נודע לי מחירה הנורא של המלחמה כששני חייליי מאותה פלוגה ביקשו לצאת להלוויות חבריהם. זכורה לי היטב סערת נפשו של אחד מהם, אייל, שניגש אליי לחוץ ומתוח לבקש אישור יציאה להלווית חברו הטוב מהפלוגה ומאוחר יותר ביקש לפרוש מהקורס. מאוחר יותר, כשנודע על תוצאותיהם העגומות של הקרבות הקשים של אגוז והצנחנים במרון א ראס ובבינת ג`בל, גבר זרם הבקשות אליי לצאת להלוויות החללים הרבים. לאסלן וכהן נהרג החבר הכי טוב, חדד איבד את המפקד האתיופי שלו מהטירונות, אורן ותמיר איבדו את חברם מפלוגת הטנקים בבקעה, שילוני הולך להלוויה של יפתח שרייר המ"מ שלו, קוטנר הכיר את אלכס, החבר שעלה לפני שנתיים מחבר המדינות. מחפוד וחשאי איבדו 8 חברים בקרב בבינת ג`יבל בינהם גם המ"פ, המפק"צ והחברים לצוות והם נדרשים עכשיו להצטרף אל חבריהם בצפון ולעזוב את הקורס. אני מנסה לשכנע אותם להישאר לשבועיים האחרונים שנותרו לקורס ולא מצליח. הם נחושים מדיי. המלחמה משאירה צלקות כבדות מדיי וכולנו נדרשים לשלם.
בינתיים מתקפת הטילים על העורף הייתה בשיאה והטילים ארוכי הטווח של חיזבאללה הגיעו עד לאזור עפולה ומושבי התענ"ך.עידכנה אותי על הפחד שמלווה את השהות במקלטים לנוכח אזעקת "הצפע האדום" בבתים. את הפחד המשתק הזה, שלא לומר הבהלה, חשתי בחופשת שישי קצרה בבית כשקולות נפץ אדירים החרישו את אוזניי בשינה לאחר ש5 קטיושות התפוצצו, בזה אחר זה, בשטח פתוח סמוך. אבל את "הבומבה", סטירת הלחי האישית קיבלתי רק כשנודע על שמות ההרוגים בקרב העקוב מדם בבינת ג`ביל. אז נודע לי לראשונה על חלל-אדם שהכרתי מקרוב, רס"ן רועי קליין. אדם מוסרי, ערכי, נבון, בר סמכא כריזמטי ומעורר הערצה שפיקד שנתיים לכן על פלגה באגוז כשישבו בקדים שבצפון השומרון. במסגרתה יצאנו אנו התצפיתנים למשימות תצפית מחוץ ליישוב ושם גם ישבנו תחת חסותם. בגלל אופי התפקיד של תצפיתני השדה בשטח, הם מסופחים הלכה למעשה לכח הפועל בשטח, בו הם מתצפתים על מטרות קבועות ומשתנות. רועי המ"פ היה מעביר לנו, כל יום תדריך לפני משימת תצפית ביישוב וככח חיפוי לעיתים על כוחותיו. נוצרה ביננו דינמיקה מעניינת שבה נהג כל יום רועי במשרדו בבית הדירות הנטוש בקדים לעבור אחד אחד, עליי ועל שאר הלוחמים, כולל נהג הרקון, ולשאול שאלות על המשימה שהגדיר לנו. הוא תמיד דאג לציוד שלנו ולחמגשיות שיעבירו לנו במהלך המשימה. זכורה לי במיוחד זריזות מחשבתו ופילפול דבריו בציטוטים מהמקורות שנעם לי מאוד כחובב תנ"ך מושבע. תכונות אופי נדירות אלו התגלו במלוא עוזם כשנודע לכל סיפור הגבורה האדיר של רועי. התברר שהוא זינק על רימון שנשלח לעבר חייליו תוך קריאת "שמע ישראל" אדירה ובכך הציל את חייהם. מי שהכיר אותו לא היה מופתע כלל. מסירות הנפש הזאת, האצילות שהתגלתה בחירוף חייו היתה טמועה היטב באופיו האצילי של הסמג"ד הכריזמטי. הפעם נדרשתי אני ללכת להלוויה, יחד עם חייליי ששירתו תחתיו כסמג"ד 51. זו לא הייתה ההלויה היחידה שלי, מאוחר יותר נהרג סמ"ר אורן ליפשיץ מקיבוץ גזית, בן האיזור.מהר מאוד נודע לנו בתקשורת על החללים הראשונים, לוחמי הפלוגה המבצעית של גדוד 50 שהיו באותה תקופה בתעסוקה מבצעית בבירנית. מהר מאוד נודע לי מחירה הנורא של המלחמה כששני חייליי מאותה פלוגה ביקשו לצאת להלוויות חבריהם. זכורה לי היטב סערת נפשו של אחד מהם, אייל, שניגש אליי לחוץ ומתוח לבקש אישור יציאה להלווית חברו הטוב מהפלוגה ומאוחר יותר ביקש לפרוש מהקורס. מאוחר יותר, כשנודע על תוצאותיהם העגומות של הקרבות הקשים של אגוז והצנחנים במרון א ראס ובבינת ג`בל, גבר זרם הבקשות אליי לצאת להלוויות החללים הרבים. לאסלן וכהן נהרג החבר הכי טוב, חדד איבד את המפקד האתיופי שלו מהטירונות, אורן ותמיר איבדו את חברם מפלוגת הטנקים בבקעה, שילוני הולך להלוויה של יפתח שרייר המ"מ שלו, קוטנר הכיר את אלכס, החבר שעלה לפני שנתיים מחבר המדינות. מחפוד וחשאי איבדו 8 חברים בקרב בבינת ג`יבל בינהם גם המ"פ, המפק"צ והחברים לצוות והם נדרשים עכשיו להצטרף אל חבריהם בצפון ולעזוב את הקורס. אני מנסה לשכנע אותם להישאר לשבועיים האחרונים שנותרו לקורס ולא מצליח. הם נחושים מדיי. המלחמה משאירה צלקות כבדות מדיי וכולנו נדרשים לשלם.
האם באמת חשנו שמשהו חשוב כ"כ קורה באזור, לחימה שתעצב מחדש את סדר הכוחות בצפון ושתהווה מסר מרתיע לארגוני הגרילה בשטחים, אך גם תחשוף ליקויים קשים ובעיה חמורה במוכנות צה"ל והעורף ללחימה ממושכת מול ארגון גרילה קטן המונה בקושי 7,000 לוחמים מיומנים. היה ברור לכול שיש קונצנזוס אדיר לתגובת תגמול מהירה בכל שכבות העם, בכל הרבדים החברתיים, העדתיים והפוליטיים. חשבנו על מבצע בנוסח "ענבי זעם" של 96` או אפילו "דין וחשבון" של 93`. היה ברור לנו שאסור לתת לארגון טרור קטן להפוך מדינה שלמה לבת ערובה שלו שתסבול התגרויות חוזרות ונישנות מצדו על קו הגבול ולא בשטח כבוש. ברם אף אחד לא חשב שמצפון תפתח הרעה ולפנינו המלחמה הארוכה ביותר מלבד מלחמת העצמאות והיחידה שלא תיחשב כניצחון. ואם ניצחון אז פירוס. פיאסקו. כולנו התבדנו. תחילה חשנו שהלחימה משיגה יעדים חשובים, אך הם התחוורו עם הידיעות על מספר החללים ההולך וגדל. כושר הספיגה שלנו הלך ונסחט עד תום ומבול הקטיושות על בתינו עורר תחושת קבס והקונצנזוס החל מכרסם בתוכנו. לבד כמה רגעי התעלות קולקטיבית ששיאם נאום ה"אנו ננצח" של רה"מ בכנסת, התחושה הכללית היתה "חוסר מיצוי",תחושה של "אין הכרעה", "מחדל". כושר ההרתעה של ישראל נשחק. מנגנון של כמה אלפי חיילי חיזבאללה למרות נחיתותו בציוד ואנשים, הצליח לעמוד מול צה"ל במשך כל הלחימה, לייצר התנגדות, ולהמשיך לפגוע בצפון המדינה, עד כניסת הפסקת האש לתוקפה. גם אצלי בקורס החלו להתגלע חילוקי דעות ערים כבר בימיה הראשונים של הלחימה. חלקתי על אופיה וטיבה של הלחימה ונשמעה מפי סנונית ביקורת על הכישלונות שהוסתרו והכשלים שהתבררו מפי חבריי במילואים ובסדיר. אלא שאז לא הסכימו החיילים, שחבריהם נלחמו בקרבות הקשים במרון א ראס ובבינת ג`בל, להכיר בטעויות והאשימו את התקשורת בסילוף העובדות שהרי בשטח התוצאות וההישגים נראים אחרים. היום כולם חושבים כבר אחרת.
בקורס המתשאלים הבא כבר שמעתי את סיפורי הלוחמים שהשתתפו בקרבות הקשים בצפון. אז התוודעתי לרוח הקרב ההירואית ולסיפורי הגבורה הרבים. אז חשתי, שבכל זאת, במשהו ניצחנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה