פורסם ב-21 באפריל 2011, 1:43 במדור כללי
"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים, לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים לפרעה, ולכל עבדיו ולכל ארצו; ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל."
נסיך מצריים, אדון הנביאים, מייסד הדת היהודית, מנהיג, מחוקק, שופט, מוסר התורה, מכונן הברית הנצחית, גואל ישראל וכיוצ"ב הם חלק מכינוייו של משה רבנו שלו יש את האיצטלה הקדושה והמפוארת ביותר, מכל שאר הדמויות הגדולות במקרא, בכל תולדות עמ"י.
חז"ל ללא יוצא מן הכלל, מודים שמשה רבנו היה המנהיג הנאמן ביותר, הישר ביותר, הגדול ביותר, הטוב ביותר בתקופה הקשה ביותר ולאורך זמן הארוך ביותר בתולדות עמ"י. אין סופרלטיב שאינו במקומו כאשר מדובר במשה רבנו.
הרמב"ם, בעקבות חז"ל, קובע "שאין הנבואה שורה אלא על חכם, גיבור עשיר וענו", וכאבטיפוס לכך הוא מביא את דמותו של משה. עליו גם נאמר: "ממשה עד משה לא קם כמשה".
גם אחד העם, הפילוסוף החילוני של תנועת "חיבת ציון", מעלה על נס במאמרו האלמותי את מנהיגותו של משה שמהווה לטענתו את האידיאל הנשגב ביותר למנהיג והיא "חזון נפרץ בעם".
ואכן, נשאלת השאלה: איך הגיע משה רבנו לרמה כה גבוהה של מנהיגות? מה היו מידותיו החשובות ביותר שעיצבו והכשירו את מנהיגותו ונתנו לה את אופייה היחודי? אנסה לענות על כך בניתוח קווי אופיו לפי האמור במקרא:
המאפיין הבולט ביותר של משה הוא אומץ הלב והגבורה הנפשית. הוא מציל את העברי מיד הנוגש המצרי, ומציל את בנות יתרו מיד הרועים, ואחר כך הוא מתייצב כמעט לבדו לפני פרעה, המלך הגדול של מצרים שנחשב לאל החזק ביותר באימפריה השולטת דאז, ללא מורא ופחד, ואף גורם לו לשחרר את עם ישראל.
מאפיין בולט נוסף היא תכונת הענווה: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו מְאֹד- מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה". בתחילה הוא בכלל מסרב לקבל את השליחות מאת האל, אך גם כאשר הוא מנהיג בפועל, בכל פעם שמחלוקת מנהיגותית מתעורר בעם, כגון מרד קורח ועדתו, הוא נופל בתפילה לפני ה' או פורש לאוהל ולא מנסה לכפות בכוח את דעתו.
אישיותו של משה היא האישיות המקראית הגדולה והנעלה ביותר, ברם, התורה חוזרת ומדגישה, בכל לשון של הדגשה שבמצוות ה' מילא משה את תפקידו - הוא שמש המתווך בין ה' לבין עמו. (וזו גם הסיבה שאין שמו של משה מופיע בהגדה של פסח). מעניין לערוך כאן אנלוגיה לנצרות או לאיסלאם שקידשו דמויות אנושיות כמו ישו ומוחמד. ביהדות גם גדול הנביאים הוא בסה"כ שליחו של ה' ואף מועד לטעויות אנוש (להרבות חטא מי המריבה שבעתיו לא זכה לראות את הארץ המובטחת - פסגת שאיפותיו הלאומיות).
משה הוא גדול הנביאים. שום נביא לא יצר תורה ולא נתן תורה לישראל. כל הנביאים האחרים באו רק כדי לחזק את דברי משה ולדרוש מהעם לקיימם.
עמודי התווך של תורת משה הם עשרת הדיברות - המוסר היהודי. משה שהפך את האמונה המונותאיסטית לנחלת עם שלם ("שמע ישראל ה' אלוהינו, ה' אחד!") מנחיל לעם יסודות רוחניים נשגבים במעלה כמו רעיון החירות האישית, אהבת האדם ("ואהבת לרעך כמוך"), ערבות הדדית ועזרה לחלש (בעיקר הגר, היתום והאלמנה), שכר ועונש ע"ב מידה כנגד מידה ("עין תחת עין ושן תחת שן"), והאפשרות של החוטא לחזור בתשובה.
בנוסף להיותו מנהיג גדול היה משה גדול הסופרים והמשוררים שבכל הדורות. אם חיבר את הסיפורים של "בראשית" (כך לפי הסברה), הרי שאין סופר כמוהו. אם חיבר את "שירת הים" ואת שירת "האזינו", אין משורר גדול ממנו.
האמונה בנבואת משה רבנו היא כה בסיסית ביהדות וחשובה כדי כך שנקבעה כעיקר ה-7 בשלושה עשר עיקרים, הרמב"ם מסביר יסוד-אמונה זה כך:
"שנאמין שהוא [משה רבנו] אביהם של כל הנביאים שקדמו לפניו והבאים אחריו, כולם הם למטה ממנו במעלה והוא בחיר ה' מכל המין האנושי, אשר השיג ממנו יתעלה יותר ממה שהשיג או ישיג כל אדם שנמצא ושימצא. ושמשה עליו השלום, הגיע לשיא ההתעלות מעל האנושות עד שהשיג המעלה המלאכית" (רמב"ם, הקדמה לפרק "חלק").
חג חירות שמח לכל בית ישראל!!!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה